<h1>מאירי — סנהדרין</h1>
<h2>דף כח:</h2>
[מאירי סנהדרין ל"ג ע"א] יש לחלק ענין זה לששה דרכים. אחד בין במומחה בין בשאינו מומחה ושלשה במומחה ושנים בשאינו מומחה. הראשון שהוא בין מומחה בין שאינו מומחה הוא בשטעה בדבר משנה וכל שהוא כן אין דינו דין כלל בין מומחה בין אינו מומחה בין נשא ונתן ביד בין שלא נשא ונתן ביד בין נטל רשות מראש גולה בין שלא נטל רשות בין קבלוהו בעלי דין בין שלא קבלוהו בכלם חוזר הדין וחוזרין ודנין כהלכה, ומ"מ אם אי אפשר להחזיר את הדין כגון שטימא את הטהור והשליכוהו או שנטל הזוכה ממונו והלך לו הואיל ואלו היה הדבר בידינו היה חוזר נמצא שלא עשה כלום ופטור אפילו נשא ונתן ביד והוא שאמרו בכאן בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים והרי טעה בדבר משנה שהרי אמרו ניטלה האם שלה כשירה ואמרו על זה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא דינך לאו דינא ולאו כלום עבדת, ואע"פ שר' טרפון נשא ונתן ביד היה שהרי הוא עצמו האכילה לכלבים ושמא תאמר והלא אחר שאין דינו דין נשא ונתן ביד מיהא מזיק גמור הוא נראה לי שמ"מ הרי הוא כעין מזיק ברשות אחר שבאו לפניו לדין או להוראה ואע"פ שאמרו במזיק ברשות שחייב לשלם דווקא ברשות חכמים כגון פשתן הדולק בנר חנוכה וכן באותן שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' שאע"פ שברשות עושין מ"מ אם הזיקו חייבין לשלם אבל אלו כעין מזיק ברשות הניזק הוא וכל שכן באחרות שאין אתה מחייבן מדינא דגרמי שאין דינא דגרמי אלא בשכונתו להזיק כמו שבארנו בקמא פ' הכונס. ומ"מ י"א שאם נשא ונתן ביד חייב שהרי אחר שאינו דינו דין מזיק בידים הוא ואע"פ שפטרו את ר' טרפון שהאכיל את הפרה לכלבים הם מפרשים שלא האכילה הוא עצמו אלא שהאכילוה על פיו, ויש לך לשאול לשיטה זו א"כ כשהקשו בבכורות לימא תנן סתמא כר' מאיר דדאין דיני דגרמי, והרי אין דינא דגרמי בשאין כונה להזיק זו אינה אלא בטועה בשקול הדעת שדינו קרוי דין אפילו בצד חזרה או בצד תשלומין, וכל שדינו נכלל בשם דין כל שאינו מומחה ועושה עצמו כן כונה להזיק הוא עד שפירשוה בנשא ונתן אבל זה אין דינו נכלל בשם דין כלל ואין זה אלא דינא דגרמי ופטור בהם אחר שאין כונתו להזיק וכן בנשא ונתן אינו אלא כמזיק בעלמא ופטור הואיל והוא כעין מזיק ברשות, וכן שיש כאן פשיעת בעל דין שמאחר שטעותו מבורר כל כך היה להם שלא לסמוך עליו, ומ"מ אם היו הבעלים מהם באים ומפקפקים ובא החכם והכריחו על כרחו אם בדין לפרוע אם בהוראה שהאכיל על כרחו לכלבים יראה שבמומחה שנטל רשות פטור שכך ראוי לו להכריח ולנגוש אבל בהוראה חייב שלא היה לו להכניס עצמו בכך אלא יגלה דעתו והוראתו והשומע ישמע או יאכיל לכלבים כדי להפרישו מאיסור ובלבד שלא על כרח בעל דבר, אבל נשא ונתן ביד האמור בכאן ובבכורות לענין איסור והיתר וטומאה וטהרה אינו אלא שנשא ונתן ביד שלא על כרח בעל דבר הא כל שנושא ונותן על כרחו של בעל דבר בהוראה חייב אף במקום שאפשר לו לישא וליתן בסתם ביד ובדין פטור שהרי צריך הוא לכך.
<h2>דף נא.</h2>
כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט כמו שיתבאר במקומו, וריבה ומיעט וריבה אינה מדה בפני עצמה, אלא שמדה זו יש דורשין אותה בלשון זה, רצה לומר כלל ופרט וכלל, ויש דרושין בלשון ריבה ומיעט וריבה, וברוב מקומות הוא נדרש בלשון כלל ופרט לענין פסק, אלא שבקצת מקומות הלכה לדרוש בריבה ומיעט, ומה הפרש בין זה לזה. תדע שכלל ופרט שאין אחריו כלל אין בכלל אלא מה שבפרט, שהפרט בא לפרש הכלל על איזה דבר הוא נאמר, ואילו אתה דורשו בריבה ומיעט ושאין אחריו רבוי אין אומרין שאין ברבוי אלא מה שנזכר במיעוט, שהמיעוט אינו פירוש הרבוי לגמרי עד שיהא שוללו מכל דבר אחר, אלא שהוא ממעטו, ואנו אומרים שהוא ממעטו מן הדברים שאין להם דמיון עם הפרט, ונשארים הדברים שיש להם דמיון עם הפרט נכללים עם הרבוי, וכשבא הכלל האחרון אם אתה דורשו בלשון כלל ופרט וכלל, מאחר שהפרט היה שולל את הכלל הראשון מכל דבר אחר דיו לכלל אחרון שיחזיר לכללו הדברים הדומין לפרט, והוא כעין הפרט, וכשאתה דורשו בלשון ריבה ומיעט הא למדת שאין רבוי האחרון צריך להחזיר לכלל כל הדברים שיש להם דמיון עם הפרט, אלא שנאמר שלא בא המיעוט לחנם אלא שממעטין מכחו דבר אחר שיהא דמיונו רחוק מן הפרט או המיעוט ריחוק גדול על דרך מה שתראה במרצע, 'ולקחת' כלל, 'מרצע' פרט, 'באזנו' חזר וכלל, לדעת רבי מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת, ואם אתה דורשו בריבה ומיעט בא הרבוי האחרון לרבות כל דבר אף של עץ, ואין ממעטין מכח המיעוט אלא על ידי סם, וכן כל כיוצא בזה בכל מקום, ובכלל מדה זו שכל שיש שם כלל ופרט או רבוי ומיעוט והם מרוחקים זה מזה הריחוק מונע שלילתו ונעשה על ידי ריחוקו כאלו היה שם כלל אחרון או רבוי אחרון.
